1. בקשה למחיקת תביעה על הסף בשל אי התאמה בין הסעד המוצהר לסעד המבוקש, וכתוצאה מכך, העדר תשלום אגרה מספקת.
המשיבה, חב' דווקא בע"מ (להלן: "המשיבה") הנה חברה פרטית העוסקת בייזום, פיתוח, שיווק וסחר מקרקעין באזור יהודה ושומרון, הגישה תביעה נגד המדינה למתן סעד הצהרתי וצו עשה, לאחר ביטול אישור שניתן לה להקמת יישוב חדש בשם "רמת קדרון".
2. בתביעה עותרת המשיבה לקבלת הסעדים והצווים הבאים:
א. צו הצהרתי המאשר אחריות מלאה ובלעדית של המדינה להעדר הקמת הישוב רמת קדרון.
ב. צו הצהרתי המאשר אחריות המדינה לשיפוי ופיצוי מלוא נזקי המשיבה הנובעים מביטול האישור למימוש והקמת הישוב רמת קדרון.
ג. צו עשה המחייב את המדינה בהקצאה ללא מכרז ובלא תשלום של קרקע חלופית בגודל מינימלי של 200 דונם.
ד. צו עשה המחייב את המדינה בהשבת מלוא התשלומים אשר בוצעו על ידי המשיבה במסגרת מימוש הקמת הישוב רמת קדרון בצרוף הפרשי הצמדה וריבית בנקאית.
ה. צו עשה המחייב את המדינה לשפות ולפצות את המשיבה בגין הוצאותיה ונזקיה כמפורט בכתב התביעה.
3. סלע המחלוקת בין הצדדים הוא בשאלה האם הסעד האמור הינו סעד הצהרתי, כפי שצוין בכתב התביעה, או שמא מדובר למעשה בסעד כספי. לשאלה זו נפקות לצורך מענה על השאלה האם יש למחוק את התביעה מחמת העדר תשלום אגרה.
4.
לטענת המדינה, עיון בסעיף הסעדים מגלה כי מדובר בסעד כספי טהור ומשכך, יש למחוק את התביעה בהעדר תשלום אגרה. זאת ועוד, בכל מקרה בו תביעה אשר עניינה האמיתי הוא סעד כספי, אף שייתכן ובדרך יינתנו סעדים הצהרתיים, אין להגישה כתביעות שונות, אלא יש לכלול את כל הסעדים הנדרשים בתביעה אחת כאשר הם נובעים מאותה עילה, שאם לא כן, נמצאנו מנהלים מספר הליכים בגין כל אירוע נשוא התביעה.
לטענת המשיבה, מדובר בסעד הצהרתי ורק הכרעה בו תאפשר קביעת זכויות המשיבה לסעדים כספיים והערכת היקפם. במידה ויינתן פסק דין הצהרתי שיאפשר הקצאת קרקע חלופית למשיבה, קיימות חלופות רבות לסוג ומהות הקרקע שתוכל המדינה להקצות, באופן שיקטינו מהותית את זכויות המשיבה לפיצוי כספי. כמו כן, יתכן שהצדדים יבחרו להמיר זכות כספית בקרקע נוספת או בחלופות כלכליות אחרות. דברים אלה יוכלו להתברר רק לאחר דיון בסעד ההצהרתי. דיון בסעד הכספי בשלב זה, יהיה מסורבל וארוך ויש סבירות גבוהה שניתן יהיה לחסוך תביעה זו כולה או רובה.
5. פסקי הדין עליהם נסמכים בעלי הדין, מתייחסים לשאלה האם מן הראוי כי סוגיה זו או אחרת תובא בפני בית המשפט בדרך של בקשה למתן סעד הצהרתי. כך למשל בע"א 227/77
בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' יצחק ברנר ואח', פ"ד לב (1) 85 (להלן: "ברקליס"), נדונה השאלה האם בקשה למתן הצהרה כי בנק הינו "שומר שכר" ולחלופין "שומר חינם" של דברי ערך השמורים בכספתו, כי אחריותו כלפי בעלי הרכוש תיקבע בהתאם לכך וכי לפי המסמכים האמורים אחראי המשיב לכל אבדן או נזק שנגרמו לדברי הערך, מן הראוי שתידון בדרך של סעד הצהרתי.
6. לטעמי, שאלה זו אינה עולה במקרה שלפנינו. ראשית, התביעה הוגשה בדרך של תביעה רגילה ולא בדרך של המרצת פתיחה. שנית, בנוסף לסעד ההצהרתי בדבר הכרה באחריות המדינה ביקשה המשיבה ליתן
צו עשה המחייב את המדינה בתשלומי פיצויים והשבה. אם כן, השאלה היחידה הינה האם מדובר בסעד הצהרתי או שמא הסעד כלשונו הינו סעד כספי. רק אם ייקבע כי הסעד המתבקש הינו הצהרתי גרידא, אז נפנה לשאלה האם בעניין זה מן הראוי לדון בתביעה בדרך של מתן סעד הצהרתי. התשובה לכך פשוטה, ונתונה בגוף התביעה. העובדה בלבד שהמשיבה הוסיפה לסעד המבוקש את המילים "צו עשה" אינה הופכת את הסעד לסעד הצהרתי. ההיפך, צו עשה, להבדיל מצו הצהרתי הינו סעד אופרטיבי, אשר במקרה זה הינו כספי במהותו. בפועל, המשיבה אינה חולקת על כך כי ביקשה בתביעתה להכריע בשאלת האחריות ולחייב את המדינה בפיצויים ובהשבה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בנקאית. העובדה בלבד, כי המשיבה מוכנה להסתפק בפיצוי חלופי בדרך של קבלת קרקע חלופית, אינה סותרת את העובדה שמדובר בתביעה כספית, בה נדרש בית המשפט להכריע בערך הכספי שמגיע לכאורה למשיבה. לצורך ביסוס תביעתה, מתייחסת המשיבה בגוף התביעה לסכומי כסף מדויקים הנסמכים על חוות דעת חשבונאית. אם זו לא תביעה כספית, תביעה כספית מהי לא נדע.
קבלת טענת המשיבה לפיה מדובר אך בתשתית עובדתית לצורך ביסוס תביעה כספית עתידית, אינה ברורה. האם לאחר שבית המשפט ייתן צו עשה לתשלום פיצויים והשבה, אם בדרך כספית ואם בדרך חלופית, תוגש תביעה נוספת למתן פיצויים כספיים נוספים? מקרה כאמור, אף אינו עונה על ההגדרה של פיצול סעדים, אשר לקיומו נדרש אישור בית המשפט על פי תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, שכן, מדובר בפיצול סעד אחד לסעדי משנה. פיצול סעד אחד, להבדיל מפיצול סעדים שונים בגין אותה עילה, אינו אפשרי אף לא על פי תקנה 45 אלא במקרה מיוחד של הגשת תביעה שכנגד לבית המשפט לתביעות קטנות (א. גורן
"סוגיות בדר דין אזרחי" (מהדורה שביעית, תשס"ג- 2003) (להלן: "גורן"), בעמ' 100-101). משכך, במצב הדברים כפי שהוא עומד עתה, לא יאופשר למשיבה להגיש תביעה עתידית נוספת (זאת להבדיל מתביעה כספית המוגשת על סמך פסק דין הצהרתי, אשר לצורך הגשתה אין נדרשים לבקשה לפיצול סעדים).
7. בכך יכולנו לסיים את הדיון. מעבר לדרוש אציין, כי
אף אם היה מתבקש סעד הצהרתי גרידא לחיוב המדינה באחריות ולמתן קרקע חלופית ללא צו עשה, לא היה בכך כדי להועיל למשיבה. בעניין זה נקבעה הלכה כי בבוא בית-המשפט להעניק לתובע סעד של הצהרה אפילו לא תבע את הסעד הממשי שבגררה, יבחן בית המשפט את נקודת איזון בין שני אינטרסים מנוגדים:
"האינטרס של הנתבע שלא יוטרד פעמיים בשל אותו ענין, בנסיבות שבהן פיצול הסכסוך לתובענות שונות עשוי להוות שימוש לרעה בהליכי בית- משפט מחד, והאינטרס של התובע, בנסיבות המיוחדות של הענין הממשי הנדון, לקבל הצהרה בלבד באותו שלב. העובדה שיש לתובע סעד מלא ממשי, שאותו הוא יכול לתבוע, מהווה שיקול רב-ערך כנגד מתן הסעד ההצהרתי והתובע עשוי להתגבר על השיקול האמור רק אם יש בכוחו להצביע על אינטרס לגיטימי המצדיק את הדבר" (
ברקליס, בעמ' 90).
מתי ייחשב האינטרס ללגיטימי? ממשיך בית המשפט בעניין האחרון ואומר כי, מקרה אחד קיים כאשר נבצר מן התובע לקבל את הסעד המלא. מקרה שני עשוי להתקיים כשהתובע עותר למתן סעד הצהרתי כדי לנקות את שמו ומקרה שלישי הוא המקרה שבו מבקש התובע הדרכה כיצד עליו לפעול (
שם, בעמ' 90-91).
8. במקרה שלפנינו, כמו בעניין ברקליס, גילתה המשיבה דעתה במפורש כי ההליך הנדון משמש אך שלב ראשון לקראת התדיינות נוספת והיא לא הצביעה על קיום אינטרס לגיטימי שיש בו כדי להצדיק ניהול התביעה בדרך של סעד הצהרתי. טענת המשיבה לפיה יש לבחון תחילה אפשרויות פיצוי חלופיות בדרך של מתן קרקע ורק אחר כך לאמוד את סכום הפיצוי הכספי, אינה יכולה להוות טעם לגיטימי מספיק. בירור כאמור, הינו עניין לבית המשפט הדן בתביעה לגופה בדונו בשאלת הנזק. המשיבה אף לא הציגה כל טעם לטענתה מדוע דיון בתביעה בדרך של סעד הצהרתי ייתר את הדיון בתובענה הכספית, מלבד אפשרות של פיצוי חלופי. בעניין ברקליס נטען כי יהיה יתרון בהכרעה מקדמית בפלוגתה שהמשיבים ביקשו להעלות. בית המשפט קבע, כי יתכן שכאשר תוגש התביעה הכספית יראה בית-המשפט בגדר קדם-המשפט, לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 143(7) ויפצל את המשפט לשלבים, ברם בשל כך בלבד אין לומר כי מדובר באינטרס לגיטימי לפצל את התביעה לתובענות שונות (
שם, בעמ' 92-93). אין צורך לומר, כי העובדה כשלעצמה כי דיון בסעד הכספי יכול ויהיה מסורבל וידרוש חוות דעת אינה יכולה להוות טעם לגיטימי לפיצול הדיון, אלא להיפך, עובדה זו יש בה כדי לתמוך באיחוד הסעדים.
9. ברע"א 84/98
צעד בריא ו-3 אח' נ'
SENSOGRAPH BELGIUM NV
, תק-על 98 (1) 382, עמ' 383 אמר בית המשפט כי: